"תגידי, את חושבת שיש מישהו
שהקורונה לא פגעה בו השנה"?
שאלה אותי אחותי בשיחת טלפון
שהייתה לנו ביום שישי.
השאלה שלה הלכה איתי כל היום,
והעברתי בראשי מגוון אנשים שאני מכירה.
הקורונה כך מסתבר, פגעה בכולם.
אם לא בפרנסה, אז בשלום בית.
אם לא בשלום בית, אז בהתנהלות עם הילדים
ביציבות, בקשר עם ההורים המתבגרים, בבריאות,
במתבגרים שחלקם איבדו מסגרת וכיוון,
כל אחד חווה את זה בעצמה
זה לא פסח על אף אחד.
אם לסכם בשתי מילים,
זו הייתה שנה של פרשת דרכים.
מה שהיה, כבר לא מה שיהיה.
משהו דרסטי השתנה.
תש"פ= שנת פרשת דרכים.
ובהיבט נוסף, שפע בלי האות ע'. חצי דרך. חצי קלאצ'
שפע של היצע, של חומר
בלי ע' שרואה לאן כל זה הולך.
בשנה החולפת, כולנו מצאנו את עצמינו
בצמתים מוזרים שלא הכרנו קודם.
נאלצנו לבחור ולחשב מסלול מחדש:
איך החיים ייראו בלי קניות של בגדים לחגים
ואיך פסח ייראה בלי אורחים.
ואיך הלימודים ייראו מהבית בלמידה מרחוק
ומה סולם הערכים (בית, עבודה, גם וגם?)
אנשים נאלצו לבחור האם הם מכניסים טכנולוגיה הביתה
(כי צריך בשביל הלימודים והעבודה)
נאלצו לבחור בבריאות על פני מפגשים עם המשפחה
ועד המון בחירות כואבות,
כשהמשותף לכולם, זה שבכולם מדובר בבחירה מורכבת.
אין שחור לבן. יש הכל באמצע.
יש שילוב וסינון ובדיקה מחדש.
מה יעבוד בשבילנו עכשיו.
תמיד לימדו אותי שאין בן דוד בא
עד שכל הדור זכאי או שכולו חייב.
מה כולם יחזרו בתשובה?
או לחילופין, כולם יעשו עבירות?
שאלתי את עצמי לא פעם
לא היה נשמע לי הגיוני,
איך זה אמור לקרות בדיוק?
כאילו, איזה סיכוי יש לזה אם ככה?
ובליל שבת , כשחשבתי על ראש השנה המתקרב
הבנתי שזה בדיוק ככה.
התגלשנו בשקט בשקט
בלי שאפילו שמנו לב, אל שער החמישים
זהו, המשחק עלה לגמר.
זהו הבקעת השער האחרון, שאחריו אין עוד,
מלבד גאולה שמצפה לנו.
מ"ט שערי טומאה היה המקסימום
שאי פעם הגענו אליו
וזה היה במצרים העתיקה.
היום כבר הגענו לתחתית שבתחתית,
שער החמישים.
(לא צריך יותר מביקור קצר בחוץ כדי להבין את זה)
תנו גימטריה קצרה ותגלו שחמישים זה נ'.
ונ', זו אות שמסמלת הרבה דברים,
וביניהם את המילה ניתוק.
דור שכולו ניתוק.
אני זוכרת בימים שעוד לפני הקורונה
הייתי עולה לרכבת, משתתפת בשמחות,
יוצאת לבית קפה עם חברות
ורואה אנשים שקועים במסכים.
נמצאים ונפקדים, בו זמנית.
נמצאים בקשר אבל נמצאים מחוצה לו.
החיים התנהלו בשני מישורים:
האמיתיים בהם הרגיש שלא קורה כמעט דבר
והמדומיינים- בהם הכל לכאורה "קרה באמת":
חברי רשת, תגובות, חיי חברה עשירים
אך מדומיינים וחסרי משמעות
בעוד העיניים של הילדים שלנו
של בן הזוג, של החברה,
חיפשו את שלנו
ומצאו חלל ריק. עיניים למטה,
נשאבות למסך, נתקעים בעמודים,
נותנים למציאות לעבור לידינו על הפסים
ואנחנו תקועים בתחנה, בתוך המסכים.
לא כולם כמובן.
מדברת על המקום בו העולם
היה עד לא מזמן.
סוגד לעגל מסיכה.
דור המסכים קראו לנו.
לדור שלא מסכים להרגיש, בורח למסכים
שיספקו לו קשר, ריגוש והרגשת שייכות.
זה תחתית העקב, שאחריו אין עוד לאן לרדת
עקב שאין בו תחושה, או ריגוש או קשר
רק להתבוסס באדמה ועפר וגשמיות
שהמסכים סיפקו
ובחלק גדול מהמקרים גם לשטוף את העיניים
בכל המראות האסורים, שלקחו אנשים רבים וטובים
למחזות רחוקים שמבטיחים קשר מדומה
ללא כרטיס חזור.
אנשים שלחו ברכת שנה טובה
לאבא ולאמא במייל או בווצאפ
מסרים קצרים שאומרים כלום ועוד כלום
ולא מרימים את הטלפון (שלא לומר ביקור פיזי)
ובאה גברת קורונה ולימדה אותנו
שכל מה שקורה בחוץ, זה רק חלון ראווה
של הסחורה שבפנים.
לא רוצים קשר אמיתי?
אכן, לא תקבלו.
חטא העגל, היה פיצוי זמני על העדר הקשר עם המנהיג משה.
עגל, זו ע'+ גל.
גל עיני ואביטה, נפלאות מתורתך.
המסיכה מכסה את הפנים
אך מגלה את המכוסה מעיננו
וזו העובדה, שאומנם הפה והאף סגורים
אבל העיניים פתוחות לרווחה!
האיבר הכי עליון בראש, הינו לא הפה, ולא האף
אלא העיניים.
עין זה האיבר שנותר גלוי מאחורי המסיכה.
והיא זו שבוחרת במה להסתכל
והאם להיות בקשר אמיתי
או להקבר בתוך מסך שייקח אותה ואת הלב
לניתוק קר ומנוכר מארץ החיים.
קשר קרוב נבחן בקשר עין.
למי אנחנו נושאים עיניים בעת צרה?
למי מסתכלים בעיניים גם ללא מילים?
את זה אין במסכים. רק במציאות
בה נפגשים פנים אל פנים.
("עין בעין בשוב ה' את ציון").
תמר המקראית, כשכלו כל הקיצין והאפשרויות שלה
להקים משפחה מחדש
ישבה במקום שנקרא פתח עיניים וחיכתה ליהודה.
ואכן, נולדה מהמפגש הזה, חוליה ראשונה של גאולה.
כי צומת דרכים (כפי שמפרש שם רש"י)
זו הזדמנות לפתוח עיניים ולצפות.
למה יש לצפות? ערב ראש השנה, החליטו שוב על סגר.
הלב נסגר, הבידוד החברתי מעכיר את כל אוירת החג
מה יהיה, מה?
אז בואו נדבר רגע על ראש. ועל השנה.
זה לא חייב ללכת ביחד, אתם יודעים.
יש גם אנשים מנותקים לגמרי.
קחו לדוגמא את עשיו. כולו ראש. גאון הבן אדם.
תלמיד חכם גדול ופושע לא קטן.
לא הולך ביחד? עם ניתוק, הכל אפשרי.
ואכן, קברו את הראש שלו במערכת המכפלה
ולכו תדעו היכן השאר.
כשהראש מנותק מהגוף,
כשיש הרבה מאד ידע ואין מעשים
התפלצת שנוצרת קוראים לה עשיו. הוא אדום.
הגלות האחרונה, כידוע לכולנו
הינה גלות אדום.
אנחנו כבר לא צריכים להלחם על היהדות שלנו
ולא על לימוד התורה.
תלמדו בישיבות , תדליקו נרות שבת.
כאן לא רוסיה.
כבר אין מלחמות של חירוף נפש בתנאים מחפירים
ולא מוות על קידוש ה' בשביל להניח תפילין או לשמור שבת.
תניחו בעמדה של חב"ד באמצע הרחוב,
ואפילו תעשו סלפי.
הנסיון האחרון, בכלל לא שם.
הוא כאן, מתחת למסיכה (ולאף):
אדום הוא שפע של חומר ואפס קשר.
הלעיטיני מהאדום האדום הזה
עוד, לתוך הפה. בהכשר. מהודר.
למה לא?
באה הקורונה ומלמדת למה לא.
בעקבות הקורונה כבר אין "עוד":
עוד חו"ל (כבר אין)
עוד בגדים (כבר אין)
עוד בילויים (כבר אין)
עוד ריצה אחר כסף (כבר אין)
ועוד חומר (כבר אין).
אז מה נשאר? נשאר חלל גדול וריק
מלא בבידוד חברתי, בידוד אישי
וסגר מחניק
שמעורר יותר מהכל געגוע.
געגוע לקשר אמיתי וקרוב. לברית אמיתית.
געגוע למגע אנושי, מפגש חברתי וסדר בבלאגן
געגוע לכיתה ומורה
חופה ואולם
הורים וסבים וסבתות מסביב לשולחן.
ובשביל לצאת משער הנ' של חמישים ניתוקים
בדרך לקשר
כל מה שנדרש זה קשר מרוסן.
כן, בדיוק כמו בנישואין,
על מנת לשמר אותם,
יש לשמור על ריסון ועל ברית:
ברית אומרת שאתן את הכל בשבילך, ללא תנאים.
וריסון אומר, שאין לי אף אחד אחר מלבדך.
אדם הראשון חי בגן עדן, הכל היה לו מותר.
חוץ מדבר אחד. לאכול מעץ הדעת.
נו, כולנו יודעים את סוף הסיפור
ואוכלים את הפירות המרים עד היום.
הוא אכל, אלא מה.
אבל זה לא סוף הסיפור, כי אם רק ההתחלה.
נזרקנו לplan b
בה הבריאה צריכה לגלות את הברית ואת הקשר
דווקא דרך החומר, ועולם הזה
לבחור לחבר את הראש של עשיו,
עם המעשים של יעקב.
לבחור לחבר את הראש, עם כל השנה,
לא רק בהתחלה.
עד לא מזמן, החלוקה היתה ברורה
חומר או רוח, קודש וחול.
היום הכל מעורבב.
בתים נאלצים להשתמש בטכנולוגיות
כולנו נדחקים לפינה בה המציאות
מכריחה אותנו לעבור לדיגיטל
עסקים עוברים למסחר דיגיטלי
והעולם הופך ליותר ויותר ורטואלי
עם כל רגע שעובר.
נכון. מבחן עץ הדעת חזר ובגדול.
גלות אדום עומדת לפני הסוף
ורגע המבחן הגיע:
יש לכם גישה לים של מידע ודעת
יש לכם גם צורך בו.
האם תדעו להשתמש בו עם רסן?
האם נצטרך מסיכות
שיזכירו לנו שרצינו לבלוע את כל העולם
ושכחנו קצת "את המינון ואת הסינון"
של מה מתאים ומתי?
סי, נון. שער הנון. מחכה שנעבור בו
ונצא מהצד השני לאור הגאולה.
ניתוק, אותיות תיקון.
כי אנחנו לא דור מנותק,
אנחנו דור שסומכים עליו (ס' נ')
שנחבר(נ') את החומר שמקודש עם הרוח
ונתקן את הנתק
שנוצר לפני יותר מששת אלפים שנה.
בראש השנה, תוקעים בשופר
שמזכיר את עקדת יצחק.
אברהם אבינו, אבי האומה,
היה מוכן להקריב את בנו היחיד, יצחק
בשביל הקשר והברית עם ה'.
והזכות הזו, הנאמנות האבסלוטית הזו
עומדת לנו עד היום.
ואנו מזכירים אותה בראש השנה, ונתלים בה
ולומדים ממנה, שעלינו להקריב בשביל קשר
לוותר, ללמוד י"ג מידות של רחמים
שכולם מידות שבאות לידי ביטוי
במציאות היום יומית של קשר בין אדם לחבירו,
קשר אמיתי, חי, בועט ונושם.
שופרו של ראש השנה,
ושופרו של משיח
קשורים זה בזה,
ונועדו להמלכת ה',
ואין מלך בלי עם.
ואין עם בלי קשר.
אחד המוטיבים הכי בולטים של ר"ה
ושל יום כיפור,
הינם 13 מידות של רחמים.
והסוד הכמוס של רחמים בדין
זה ללכת בדרכיו:
"מה הוא רחום, אף אתה רחום,
מה הוא חנון, אף אתה חנון וכו'".
הכל מסתכם בסופו של דבר,
במבחן בין אדם לחבירו.
לא בכמה אתה יודע
לא בכמה אתה חכם
לא בכמה תורה למדת
לא היכן הראש שלך
אלא האם הלב שלך מחובר
לכל הראש הזה,
והעיניים שלך רואות את הסביבה
ונשואות לשמיים.
כשהמציאות צועקת לנו שוב ושוב באוזניים
סגר ובידוד ומסיכות
היא מתחננת אלינו שנקשיב.
שנעבור דרך השער האחרון
ושם בצידו השני,
מחכה לנו כהן הגדול
עם עפרה של הפרה האדומה
(רמזור אדום כבר אמרנו?)
שמטהרת מהטומאה החזקה מכולם
טומאתו של עשיו הוא אדום-
טומאת מת, שאינו מרגיש דבר,
ותהפוך את הלב המנותק שלנו
לתיקון עולם
ואותנו לאנשים מחוברים
עם עצמינו, עם הסביבה שלנו ועם אלוקים.
תהא שנת פרה אדומה,
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
אמן. כתיבה וחתימה טובה!
