מכירות את זה שאתן ממש רוצות להשקיע
אבל פשוט אין לכן זמן?
שאתן ממש רוצות לשבת ולקרוא מאמר מקצועי
או להתפתח, לתרגל, לשייף
אבל אין לכן זמן?
ממש רוצות להתעמל מידי פעם,
לשחרר, להחליף אוירה כדי להתאורר,
אבל מה לעשות, אין זמן….?
הבנתן את הנקודה, נכון?
אשתדל להגיד את זה זריז,
כי באמת, אין לאנשים זמן….
אחד הדברים הכי חשובים להתפתחות שלנו
להתקדמות, לעשיה וליצירה, היא מרחב התפתחות.
מרחב התפתחות, הכוונה זמן שבו אנו
משקיעים, באופן מודע ומתוך בחירה,
בפיתוח: ללמוד משהו חדש, ללכת לכנס מקצועי,
לקרוא פוסט שמקדם אותנו (כמו הנוכחי למשל ),
להחליף אוירה או להתעמל, כדי למלא מצברים
שיאפשרו לנו להיות יותר יצירתיים ופרודקטיבים.
כולנו רוצים. מאד.
אבל מה לעשות, וישנה בעיה אחת מרכזית
והיא, שעם כל הרצון הטוב,
פשוט אין לנו זמן.
החיים עמוסי מטלות ותזזת,
ואנו מוצאים את עצמינו, בקושי נושמים.
מכירים את זה?
זה לא אתן, זה כולם.
זה התקופה, זה הטכנולוגיה,
זה עומס מידע ועומס פרטים,
וגם, החיים תכלס', עמוסים.
אז איך בכל אופן, אנחנו פוגשים אנשים
מעוררי השראה "שיש להם זמן להכל"?
מה, יש להם יותר מ24 שעות?
הם לא מבשלים/ מנקים/ יוצאים לקניות
מגדלים ילדים וגם עובדים?
הם כן. אבל הם יודעים עוד משהו,
ואותו אני רוצה לגלות גם לכן,
כדי שתוכלו לבחור לאמץ גם,
ולגלות כמה רחוק זה יכול להביא אתכן בע"ה.
קוראים לזה עקרון העוגנים.
עקרון העוגנים, אומר, שהתת מודע שלנו
אוהב "אוטומט". כל דבר שהוא לא אוטומטי
מבחינתו "דורש מאמץ".
ובשביל מאמץ, צריך לפנות זמן ואנרגיה.
אין לנו.
ולכן, כל דבר/ הרגל, שחשוב לנו להטמיע
בחיי היום יום שלנו , כדאי ואף מומלץ
להפוך אותו לעוגן.
רוצות דוגמא?
כשאתן קמות בבוקר, כמה אנרגיה אתן משקיעות
בצחצוח שיניים? אפס. נכון?
וילד בן שש? ה-מ-ו-ן.
למה?
כי התרגלתן, שמיד אחרי נטילת ידיים,
מצחצחים שיניים.
הפעולה הזו, הפכה אצלכם לאוטומטית.
ולכן היא קלה עבורכם.
אתם לא מחכים שיהיה לכם זמן כדי לעשות אותה,
היא פשוט נעשית.
בדיוק כמו הפוסט הזה.
אני לא מחכה שיהיה לי זמן כדי לכתוב לכן,
אלא יצרתי לי, באופן מודע,
עוגן, בו אני יודעת שבכל יום ראשון
על הבוקר, עוד לפני שאני יוצאת לעבודה,
אני יושבת לכתוב לכן את הפוסטים האלו.
זה מקל עלי, זה מייצר לי את הזמן באופן אוטומטי
התת מודע שלי מתרגל ללו"ז ומאותת לי כשמגיע הזמן
לשבת ולכתוב. אני לא מפנה זמן.
זה הזמן שנוצר כעוגן. כאוטומט.
זה לא קורה מייד, זה לוקח כמה פעמים
של חזרתיות עד שהתת מודע מתרגל,
אבל אחרי שההרגל נטמע,
התת מודע יזמין אתכן לצחצח שיניים/ לכתוב פוסט/
לקרוא מאמר מקצועי/ ללכת לכנס אחת לחודש/ או כל
פעולה אחרת שהחלטתם עליה, כשיגיע הזמן שהגדרתם
התת מודע, פשוט יחכה שהפעולה תתרחש. הוא מתכונן אליה.
רוב ההרגלים שלנו הם כאלו, רק שלא ידענו לקרוא להם
עוגנים.
בימי שני, הולכים לעשות קניות בסופר,
ביום חמישי בבוקר, מכבסים חולצות לבנות,
בשישי באחת, אופים חלות,
במוצ"ש, יושבים לכתוב עוד פרק בספר שלנו
וכן על זה הדרך. כל אחת והעוגנים שהיא יצרה לעצמה.
אז מה נותר?
לייצר אותם באופן מודע.
לבחור לייצר עוגן של התפתחות מקצועית
בה אחת לשבוע, אתן קובעות זמן ביומן גוגל
שבו אתן קוראות חומר מקצועי.
נכנסות לאתרים מעוררי השראה,
קוראות ספר מקצועי עב קרס (כל פעם פרק אחד!)
יוצאות לנטוורקינג או פוגשות מנטור.
זה הרגל שמביא אנשים רחוק,
שום דבר לא קורה מעצמו,
ואף אחד לא הגיע גבוהה, בלי עוגן
שהוא תקע עמוק ביסודות , בתחתית ההר.
נעמי סובול,
מנטורית עסקית למעצבות
ומנהלת המכללה
