"אמממ אני לא ממש סגורה על הלוגו הזה, אפשר עוד אופציות?" "אני לא בטוחה שהאיור הזה מתאים כאן, את יכולה להחליף אותו"? "שאלתי את גיסיתי/ חמותי/ אשתי, והעיצוב הזה לא מוצא חן בעיניה" "רציתי משהו בסגנון אחר לגמרי, תעשי את העיצוב בבקשה מהתחלה"…
אלו רק דוגמאות, טיפה מן הים, של מה שעלול לקרות כאשר הלקוחות שלנו מקבלים את העיצוב שיצרנו בשבילם, והם מביעים דעה (וזו זכותם וזה נורמאלי ומתבקש) ואם אנחנו לא נדע לנהל את זה נכון ומקצועי זה עלול לשאוב אותנו לאין סוף תיקונים, ותסכול והמון זמן יקר שהולך לאיבוד אז מה עושים עם זה, ואיך מנהלים את הסיטואציות (הבלתי נמנעות) האלו?
אז ברוכה הבאה לעולם העיצוב. עולם של אין סוף אפשרויות ומרחב. ובעיקר של דיוק. וזה אומר, שאנחנו מעצבות רק אחרי שיש לנו בריף מדוייק והבנה של צרכי הלקוח כדי להגיע לעיצוב שישרת לו את העסק ולא רק את הדף העסקי שלו. במילים פשוטות: העיצוב שלנו, אמור לגרום למשהו לקרות בעסק שלו ללקוחות להבין את ערכי המותג שלו ללקוחות להגיב לפרסום שלו למכירות שלו לעלות ועוד אלף דברים, שקשורים למטרה שהגדרנו יחד, הוא ואנחנו, בשלב הבריף
למה אני מדגישה את זה?
כי הבריף הוא העוגן,
שאליו נחזור בדיוק בתוך הסיטואציות מהסוג הזה.
ולזה אני קוראת "משולש הזהב".
בצד אחד של המשולש, יש את הלקוח. בצד השני , ממול, יש את המעצבת (אותנו) ובקודקוד, המאחד, יש את עקרון האינטרס המשותף
האינטרס המשותף, זה כל מה שהגדרנו כאשר הלקוח פנה אלינו וביקש את הלוגו. הוא עונה על השאלה לשם מה אנחנו מעצבים עכשיו? לאיזו מטרה? וכל העיצוב שלנו והבחירות העיצוביות שלנו הינן נגזרת של ההחלטות האלו (השפה, הטון, הסגנון, המסר).
ואז, כשהלקוח מגיע ואומר שאחיינית שלו אמרה שהלוגו לא "מספיק ורוד/ בוגר/ ילדותי/ עדכני" או כל טענה כזו או אחרת, אנו פשוט מחזירים את הכובע המקצועי לראשינו ומזכירים ללקוח שהדיון איננו אישי, ועליו להיות דיון מקצועי במילים פשוטות: האם השינויים ישרתו את המטרה המשותפת? ונזכיר לו , שכל השיקולים של העיצוב הנוכחי נגזרו מתוך האינטרס שהצבנו ביחד, עבור העסק שלו.
התזכורת הזו היא אסרטיביות מקצועית בפעולה ומאפשרת ללקוח לחזור לעמדה המקורית שלו – מקבל השירות ושלנו – נותני השירות ושל הפרוייקט – הצלחה בע"ה.
ומקום לתיקונים והגהות? על כך בע"ה בפוסט על סבבי תיקונים וחוזים
בהצלחה רבה, נעמי סובול, מנטורית עסקית למעצבות ומנהלת מכללת אימג'
